החלטה בתיק בש"פ 8237/05

           בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת ר' ברקאי) מיום 16.8.05, אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

1.        נגד העורר הוגש ביום 12.6.05 כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לפשע, סחר בנשק והובלת נשק. על פי עובדות כתב האישום, קשר העורר עם אשרף אידריס (להלן: אידריס) ועם אחרים שזהותם אינה ידועה קשר לרכישת נשק ולהובלתו שלא כדין. על פי הנטען, ביום 4.6.05 נסעו העורר ואידריס ברכב מסוג פורד בו נהג אידריס מירושלים לכיוון מצפה רמון ופגשו בקושרים האחרים על שביל עפר סמוך לכלא נפחא. באותו מקום מכרו הקושרים האחרים לעורר ולאידריס שלושה רובים מסוג קלצ'ניקוב ושלוש מחסניות וזאת תמורת סך של 7,500 ש"ח. העורר ואידריס הטמינו את הנשק והמחסניות בשק מתחת למושב האחורי של רכב הפורד והחלו לנסוע צפונה. השניים נעצרו בתחנת דלק סמוך לצומת דבירה.

2.        עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הדיון בבית המשפט המחוזי התמקד, בשלב הראשון, בשאלת קיומן של ראיות לכאורה. בהחלטתו מיום 28.6.05 סקר בית המשפט המחוזי (השופטת ר' יפה-כץ) בהרחבה את חומר הראיות נגד העורר, בדגש על דו"חות העיקוב שבתיק החקירה ועל הודעות הנאשמים. בית המשפט ציין כי על פי דו"ח עוקב 744, בשעה 15:03 אותר רכב הפורד ובו שני אנשים נוסע מכיוון הכניסה לקיבוץ שדה בוקר לכיוון הכניסה לבסיס בה"ד 1. באותה שעה הבחין עוקב 741 באותו רכב, הגם שלא זיהה את מספרו. בהמשך הבחינו שני העוקבים, איש ממקום תצפיתו, כי הרכב נעצר ושני נוסעיו ירדו ממנו להטיל את מימיהם. עוקב 744 זיהה בשלב זה את העורר כאחד מנוסעי הרכב, בעוד שעוקב 741 לא זיהה את נוסעי הרכב. בהמשך מתאר עוקב 741 בדיווחו כי הרכב נכנס לכביש עפר, נוסע עליו כ- 500 מטרים וחוזר לכביש. כארבעה קילומטרים דרומית לכלא נפחא הבחין עוקב 741 בכך שהרכב ירד שוב לשביל עפר ולאחר נסיעה של כקילומטר עצר סמוך לקבוצת עצים. לאחר מכן המשיך בנסיעתו על שביל העפר ועצר ליד עץ בודד. כעבור זמן מה ירדו שני הנוסעים מן הרכב ונגשו לעץ. לאחר מכן חזרו אל הרכב ונסעו לכיוון הכביש. כ- 100 מטרים לפני הכביש עצרו שוב את הרכב, ירדו ממנו ופגשו אדם שלישי, לא מזוהה, אשר המתין להם במקום. כעבור כמה דקות חזרו שני הנוסעים לרכב. עוקב 741 המשיך לעקוב אחר הרכב בנסיעתו לבאר שבע, עד שעצר בתחנת דלק בצומת דבירה. בית המשפט המחוזי תיאר כי בינתיים הצטרפו שוטרי ימ"ר דרום לעיקוב אחר הרכב ועצרו בתחנת הדלק האמורה את שני נוסעיו. מתחת למושב האחורי של הרכב נמצאו שלושה רובי קלצ'ניקוב ושלוש מחסניות. 

           בית המשפט המחוזי ציין כי אידריס הכחיש בתחילה כל קשר לכלי הנשק. בהודעתו הראשונה טען אידריס כי כלל לא ידע על הימצאם של כלי הנשק ברכבו. לדבריו, נסע דרומה על מנת להסיע פועלים, ומשלא מצאם פנה לחזור צפונה. בדרכו פגש, לדבריו, בעורר ביציאה מבאר שבע והציע לו טרמפ. עם זאת, בית המשפט המחוזי עמד על כך שבהודעתו השנייה שינה אידריס את גרסתו וטען כי רכש את כלי הנשק ליד כלא נפחא, על פי תיאום מוקדם. מכל מקום, בית המשפט ציין כי אידריס הוסיף לטעון כי העורר הוא בגדר נוסע מזדמן אותו אסף בדרך לירושלים, מבלי שזה ידע על הימצאם של כלי הנשק ברכב. אידריס חזר על גרסתו זו בשלוש אמרותיו הנוספות, ודבק בה אף לאחר שעומת עם דו"חות העוקבים ועם ראיות סותרות נוספות. בית המשפט המחוזי ציין כי העורר, מצידו, הכחיש כל קשר לכלי הנשק ודבק לכל אורך הדרך בגרסתו לפיה היה נוסע מזדמן ברכבו של אידריס.

           בתוך כך עמד בית המשפט המחוזי על מספר אינדיקציות בחומר החקירה מהן עולה האפשרות כי אידריס מבקש לחפות על העורר. בית המשפט המחוזי ציין, בין היתר, כי בשיחה מוקלטת בינו לבין חוקרו, שלא במסגרת גביית הודעתו, נשאל אידריס מספר פעמים מדוע הוא מחפה על העורר. על כך השיב כי לעורר חמישה עשר ילדים בהם לא יוכל לטפל במידה וייאסר. כן השיב אידריס כי לעורר עבירות נשק קודמות וכי אין טעם ששניהם ישבו במאסר. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי באותו יום נשאל אידריס על ידי חוקר אחר אשר ליווה אותו מדוע הוא לוקח את כל האחריות על עצמו, ועל כך השיב: "אתה יודע איך זה אצלנו אני גם ככה בפנים למה להכניס עוד בן אדם". 

           כן התייחס בית המשפט המחוזי בהחלטתו לסתירות שונות בין גרסת אדריס לגרסת העורר. כך למשל, בית המשפט המחוזי ציין כי לדברי אידריס, העורר סיפר לו שהגיע לדרום על מנת לבקר את בני משפחת אשתו. מנגד, העורר עצמו טען כי אין לאף אחת מנשותיו קרובי משפחה בדרום וכי נסע לבאר שבע על מנת לקנות רכב בשוק וחזר על עקבותיו משגילה כי השוק אינו פעיל באותו יום. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי אידריס והעורר לא יכלו לציין היכן במדויק אסף אידריס את העורר ברכבו.

3.        לאחר בחינת מכלול חומר הראיות קבע בית המשפט המחוזי כי ישנן ראיות לכאורה הקושרות את העורר לביצוע העבירות של קשירת קשר והובלת נשק, הגם שספק אם המעשים המיוחסים לו עולים כדי עבירה של סחר בנשק. את מסקנתו זו ביסס בית המשפט המחוזי על ממצאי דו"חות העיקוב, לפיהם השתתף העורר בפגישה אשר בה נמסר הנשק, על פי עדותו של אידריס, וכן על שקריהם של אידריס והעורר ועל העובדה שכלי הנשק נתפסו ברכב בו נסע העורר. בית המשפט המחוזי ציין כי לכך מתווספים דו"חות איכון הטלפונים הסלולריים ופלטי השיחות של השניים, מהם ניתן ללמוד על קשרים קודמים ביניהם באמצעות הטלפון ביום הארוע ועל מקום הימצאם במסלול הרלוונטי; בית המשפט המחוזי ייחס משקל גם לדבריו של אידריס, מהם עולה כי הוא לוקח את האחריות לעבירות על עצמו משום שלעורר משפחה עניפה אותה עליו לפרנס.

           משהכריע בית המשפט המחוזי בשאלת קיומן של ראיות לכאורה קבע גם כי קמה עילת מעצר נגד העורר, לנוכח המסוכנות הגלומה במעשים המיוחסים לו. בנסיבות אלה, ומשלא הוצגה כל חלופת מעצר מצד העורר, הורה בית המשפט המחוזי על הארכת מעצרו עד תום ההליכים. עם זאת, לאחר מתן החלטתו נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת בא-כוח העורר והורה על הכנת תסקיר מעצר לבחינת חלופת מעצר אפשרית. שירות המבחן בחן בתסקירו את האפשרות לחלופת מעצר בפיקוחו של דודו של העורר, האשם עראמין (להלן: האשם). שירות המבחן קבע כי חלופת מעצר זו, כשלעצמה, הינה הולמת, בציינו כי השאם מהווה דמות משמעותית עבור העורר, וכי יהיה בכוחו להציב לו גבולות. עם זאת, שירות המבחן ציין כי הינו מתקשה להעריך את רמת מסוכנותו של העורר, וזאת לנוכח אורח חייו הבלתי יציב, האינפורמציה המגמתית שמסר והתייחסותו לנסיבות מעצרו ולאישומים המיוחסים לו. בנסיבות אלה נמנע שירות המבחן מלהמליץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר. תסקיר המעצר ואפשרות החלופה נדונו בבית המשפט המחוזי, והפעם בפני השופטת ר' ברקאי. בהחלטתה מיום 16.8.05 קבעה השופטת כי לנוכח עמדת שירות המבחן ביחס לעורר ועל רקע חומרת העבירות המיוחסות לו, מתחייבת הרחקתו אל מאחורי סורג ובריח ואין בחלופת מעצר כדי להשיג את תכלית המעצר. מכאן הערר שבפניי.

4.        בערר טענה באת-כוח העורר, בתחילה, כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר, ומכל מקום הדגישה כי חולשתן של הראיות לכאורה מחייבת בחינת חלופת מעצר. בטיעוניה בעל פה נמנעה באת-כוח העורר מלחלוק על עצם קיומן של ראיות לכאורה והתמקדה בשאלת עוצמתן. באת-כוח העורר הדגישה כי העורר קושר לעבירות המיוחסות לו בעיקר בשל הימצאו ברכב שבו נתפסו כלי הנשק, וכי מעבר לכך לא נתפסו ראיות אובייקטיביות כלשהן המבססות קשר זה. בתוך כך טענה כי בפרשה זו רב הנסתר על הגלוי, בציינה כי בתיק חומר מודיעיני חסוי וכי אף החומר הגלוי מעורר שאלות רבות. בין היתר טענה באת-כוח העורר כי בדו"חות העיקוב ישנם "חורים" לא ברורים: ראשית, העיקוב החל בסביבות השעה 10 בבוקר, בעוד שהרישום הבא בדו"ח העיקוב נעשה רק בסביבות השעה 15; שנית, עוקב 741 לא זיהה את הרכב עצמו ואף לא את העורר. כל שדיווח הוא על פגישה בין שני אנשים לא מזוהים לבין אדם לא מזוהה נוסף, ואילו בעסקה עצמה כלל לא חזה. כן הדגישה באת-כוח העורר כי עוצמת הראיות נחלשת לאור העובדה כי אידריס לקח על עצמו את מלוא האחריות למעשה, מבלי שהתגלו בגרסתו סתירות של ממש. בתוך כך טענה כי אין להסיק מהתבטאויותיו של אידריס בעניין אחריותו של העורר למשפחתו כי הוא מנסה לחפות עליו. בנסיבות אלה סברה באת-כוח העורר כי חולשתן של הראיות לכאורה מצדיקה שקילת חלופת מעצר. בתוך כך הדגישה את נסיבותיו האישיות של מרשה - אב למשפחה מרובת ילדים, אשר אחד מבניה לוקה במחלת לב - שאף בהן יש, לטענתה, כדי להטות את הכף לשחרורו לחלופת מעצר בנסיבות העניין. באת-כוח העורר הוסיפה כי שירות המבחן ובית המשפט קמא קבעו כי החלופה המוצעת, כשלעצמה, הינה חלופה הולמת.  

           בא-כוח המדינה, מצידו, דחה את טענות באת-כוח העורר בעניין חולשתן של הראיות לכאורה. בתוך כך הדגיש כי אחד העוקבים זיהה את העורר וכי מרגע העסקה ועד המעצר היה עיקוב מלא אחר הרכב. כן טען כי ממצאי העיקוב אינם עולים בקנה אחד עם גרסאותיהם של העורר ואידריס. בא-כוח המדינה הוסיף כי גרסאות אלה אף אינן תואמות זו את זו ומעבר לכך גם אינן מתיישבות עם איכוני הטלפונים הניידים, לפיהם עד השעה 13:00 ישנה הצלבה מלאה במקום הימצאם של העורר ושל אידריס. בא-כוח המדינה הוסיף כי מסוכנותו של העורר נלמדת מנסיבות העבירות המיוחסות לו, המעידות על נגישותו לכלי נשק והן על כך שהיו לו לקוחות פוטנציאליים לנשק או כוונה לעשות בו שימוש בעצמו. עוד הוסיף כי העורר הורשע בעבר בעבירת נשק. בא-כוח המדינה טען כי לנוכח גרסתו של העורר, לא ניתן להפריך את המסוכנות הגלומה במעשים המיוחסים לו, ועל כן אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

6.       לאחר שבחנתי את טענות הצדדים באתי לידי מסקנה כי דין הערר להידחות. לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו המנומקת היטב של בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר, לפחות להוכחת מעורבותו בעבירות של קשירת קשר והובלת נשק. כמו כן, אין בידי לקבל את טענת באת-כוח העורר בדבר חולשתן של הראיות לכאורה. מעורבותו של העורר ברכישת כלי הנשק נלמדת, לכאורה, מדו"חות העיקוב. אמנם עוקב 741, אשר צפה בפגישה אשר בה, על פי עדותו של אידריס, נמסר הנשק, לא זיהה את העורר ואף לא את מספר הרישוי של הרכב. עם זאת, הוא עקב אחר אותו רכב שזוהה על ידי עוקב 744 כרכב הפורד ובין נוסעי רכב זה זיהה עוקב 744 גם את העורר. עוקב 741 עקב אחר רכב זה ברציפות עד לתחנת הדלק שבה נעצרו אידריס והעורר ונתפסו כלי הנשק. גרסאותיהם של העורר ושל אידריס, לפיהן היה העורר בחזקת נוסע מזדמן בלבד, אינה עולה בקנה אחד עם ממצאי העיקוב ואף לא עם נתוני איכון הטלפונים הניידים של השניים ופלטי השיחות שלהם, המלמדים על קשר מוקדם ביניהם ביום ביצוע העבירות. מעבר לכך, כפי שציין בית המשפט המחוזי, גרסאות אלה אף אינן תואמות זו את זו. בנסיבות אלה ולנוכח אמרותיו השונות בעניין זה לחוקריו, נראה לכאורה כי יש ממש בהתרשמותו של בית המשפט קמא כי אידריס בחר ליטול על עצמו את האחריות לפרשה תוך שהוא מחפה על העורר. בשלב זה של ההליכים די בקביעה כי בחומר החקירה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט, לאחר עיבודן ובחינתן של הראיות וקביעת אמינותן ומשקלן, יהא בו כדי להוכיח את אשמתו של העורר ברמה הנדרשת במשפט פלילי. נוכח האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת ובעלת עוצמה להוכחת אשמתו של העורר.

          בהתקיים ראיות לכאורה, קמה גם עילת מעצר נגד העורר. עבירה בנשק לפי סעיף 144 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 מוגדרת כעבירת ביטחון בסעיף 35 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) (להלן: חוק המעצרים) ומקימה חזקת מסוכנות סטטוטורית ועילת מעצר לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק המעצרים. מעבר לכך, מסוכנותו של העורר נלמדת מהמעשים המיוחסים לו ומנסיבות ביצועם. אלה מלמדים על נגישות העורר למקורות אספקת נשק, העלולים להגיע לידי גורמים פליליים או לגורמי טרור ולסכן את ביטחון הציבור. השאלה הטעונה הכרעה לעת הזו היא האם ניתן להפיג את מסוכנותו של העורר על ידי חלופת המעצר המוצעת. חלופה זו, כשלעצמה, הוגדרה אמנם על ידי שירות המבחן כחלופה הולמת וראויה, אך שירות המבחן נמנע מלהמליץ על שחרורו של העורר בשל הקושי בהערכת מסוכנותו. לאחר שבחנתי את החומר שבפניי שוכנעתי כי עקב סוג העבירה המיוחסת לעורר ונסיבות ביצועה אין ניתן להשיג את תכלית המעצר באמצעות חלופה ועל כן מתחייב מעצרו עד תום ההליכים.

          אשר על כן, הערר נדחה.

           ניתנה היום, י"ז באלול התשס"ה (21.9.2005).

                                                                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /צש התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: